ברוכים הבאים

הגדרה קצרה: כתר ארם צובה – כתב-היד העתיק של התנ"ך, המדויק על פי המסורה, מעשה ידיו של בעל המסורה הידוע אהרן בן אשר.


תוכן האתר


מאמרים

פתח דבר

התנ"ך ומסירתו – מגילות, כתבי-יד, דפוסים

בעלי המסורה

הכתר

גלגוליו של הכתר

הכתר כיום


2.1 מפעלם של בעלי המסורה

2.2 סימני הניקוד

2.3 טעמי המקרא

2.4 הערות המסורה

2.5 אהרן בן אשר

2.6 בעלי מסורה אחרים

2.7 חכמי המסורה המאוחרים

2.8 המסורה והדקדוק


סימן הקמץ בכתר – קו ונקודה – הגדלה של קטע מהכתר – ספונות יט, לוח ה, המילים חטף חיריק - תופעה מיוחדת בכתר – תצלומים מוגדלים – של תהילים יד פס' א – המילים השחיתו התעיבו. (יש) סימני ניקוד שנותרו בלא אותיות – עדות לשיתוף הפעולה בין סופר ונקדן – שמוש לוח י בראש הספר דוגמה לניקוד בבלי – יש כנראה אצל מורג – אין לפניי אנצ' מקראית כרך ה אחרי עמ' 848, לוח טז למעלה מימין. דוגמה לניקוד ארץ ישראלי סימני טעמים מכתר ארם צובה – בהשוואה לסימנים מקבילים בדפוס רישום תווים של קריאה בטעמי המקרא סימון החלוקות של הפסוק על פי שיטת פרלמן דברים לב נ - לג, כט המילים *** ראה הגדלה של הקטע מן הטור הימני וההערות מימינו.אף שהשם ראה הגדלה של הקטע מן הטור האמצעי והשמאלי. ראה הגדלה של הקטע מן הטור הימני וההערות מימינו ראה הגדלה של הערת המסורה הגדולה למעלה מימין.

2. בעלי המסורה


2.1 מפעלם של בעלי המסורה

מטרת מפעלם של בעלי המסורה הייתה לשמור ולשמר את נוסח המקרא, שנמסר מדור לדור. לשם השגת המטרה הזאת פעלו בעלי המסורה בכמה כיוונים מקבילים, ובסופו של דבר זכו להצלחה רבה בהשגת מטרתם.

בעלי המסורה עסקו בהכרעת נוסח המקרא. הם קבעו את הדרך הראויה לכתיבת המקרא ולקריאתו, ובמקומות שמצאו בהם מחלוקת בין הספרים או בין הקוראים - הכריעו בה ופסקו איזו מן הדעות היא עיקר. הכרעה זו מתייחסת לא רק לפסוקים ולמילים, אלא אף לכל אות ואות. בעלי המסורה הרבו לעסוק בשאלות הכתיב המלא והחסר, והכריעו על יסוד ספרים עתיקים ומוסמכים כיצד תיכתב כל מילה בכל מקום במקרא. לדוגמה - המילה "קוֹלוֹת" תיכתב בכתיב חסר בספר שמות, פרק ט פסוק כח: "קלת אלהים וברד"; כמה פסוקים אחר כך תיכתב האות ו' אחרי האות ל': "ויחדלו הקלות והברד" (פס' לג); ואילו בפסוק אחר בספר שמות תיכתב האות ו' לפני האות ל': "וכל העם רֹאים את הקולת" (שמות כ, יד).

מלבד הכרעת הנוסח עסקו בעלי המסורה גם בהתקנת סימני הניקוד והטעמים, ואף זה מפעל חשוב ביותר, שתרומתו לשפה העברית לא תשוער. בעלי המסורה שאפו לשמר את מסורת הקריאה במקרא שהיתה מסוּרה בפיהם מדור לדור. לשם כך התקינו את סימני הניקוד, המסייעים לקורא בקריאת האותיות, בעיקר בכך שהם מורים לו על סימני התנועות. עד ימיהם של בעלי המסורה לא היו סימני ניקוד כלל. המגילות הקדומות שנמצאו במדבר יהודה, כמו גם ספרי התורה שבימינו, אין בהם סימני ניקוד, והקורא בם חייב להיסמך בכל פסוק ופסוק על מסורת בעל פה המורה לו כיצד לקרוא.

לדוגמה: בכל מקום ומקום במקרא שכתובה בו התיבה הנפוצה "ויאמר", על הקורא לדעת אם יש לקרוא אותה "וַיֹּאמֶר" במלעיל, או שמא "וַיֹּאמַר" במלרע, ואולי "וְיֹאמַר". במקרים רבים אין ההקשר וכללי הלשון מסייעים לקורא, ועליו להיסמך רק על המסורת שנמסרה לו על קריאת המילה הזאת בפסוק הזה.

גם סימני טעמי המקרא, בדומה לסימני הניקוד, הותקנו בידי בעלי המסורה. טעמי המקרא מסמנים את מסורת הנגינה של המקרא שעברה בעל פה מדור לדור. לאמיתו של דבר, הניקוד והטעמים הן שתי מערכות המשולבות זו בזו וקשורות זו בזו, וניקודן של מילים רבות משתנה על פי הטעמים. לדוגמה: המילה "ארץ" תנוקד בדרך כלל אֶרֶץ, אך כאשר המילה מנוגנת בטעם המסמן הפסקה חזקה, כגון הפסקה של סוף הפסוק או של אמצע הפסוק (אתנחתא), היא תנוקד אָרֶץ. גם הדיגוש והריפוי של האותיות בגדכפ"ת בראש המילה תלוי בטעמי המקרא.

בעקבות הכרעת הנוסח והתקנת סימני הניקוד והטעמים, נתעורר הצורך לעשות לשימור נוסח המקרא, לבל ייווצרו בו מחלוקות חדשות. לשם כך נוצר המנגנון של המסורה. אלפי הערות מסורה מתארות את הכתיב של כל מילה ומילה במקרא, ועוסקות גם בניקוד, בטעמים ובצירופי מילים. הערות אלו נרשמו אף הן בספריהם של בעלי המסורה, כלומר במצחפים.

ביבליוגרפיה:

יוסף עופר, "כתר ארם צובה - תולדות כתב-היד וסמכותו"; "המהדורה הנוכחית ועקרונות הנוסח שלה", בתוך: מ' גלצר (עורך), כתר ירושלים - תנ"ך האוניברסיטה העברית: הארות לנוסח ולמלאכת הספר, ירושלים תשס"א, עמ' *17-*33.

לראש הפרק

2.2 סימני הניקוד

אחד המפעלים החשובים של בעלי המסורה היה התקנת סימני הניקוד לשפה העברית. הכתיב בעברית בעיקרו כתיב עיצורי הוא, ואמות הקריאה א, ו, י המשמשות בו לעתים, אינן מציינות אלא חלק מן התנועות, ואף תנועות אלו אין סימונן באמות הקריאה חד-משמעי. כך למשל תיבת דבר עשויה להיקרא דָּבָר, דִּבֵּר, דֻּבַּר, דֶּבֶר ועוד; ואף כשיש אם-קריאה כגון דובר אפשר לה להיקרא דֻּבַּר, דּוֹבֵר, דֹּבֶר.

בשל קדושתו של המקרא לא ניתן היה להוסיף עליו או לגרוע ממנו אותיות, ועל כן התקינו בעלי המסורה סימני ניקוד הבאים מעל האותיות, מתחת להן או בתוכן.

לפי ידיעות שהגיעו אלינו בספרות המסורה מסתבר שתחילה השתמשו אך בסימון פשוט של נקודה, שנכתבה מעל לתיבה או מתחתיה, ושימשה להבחנה בין שתי מילים הנבדלות זו מזו בתנועה אחת בלבד, כגון הַמְשֹׁל, מלעיל (מלמעלה) לעומת הַמְשֵׁל, מלרע (מלמטה); או: בַּנֶּגַע, מלעיל לעומת בְּנֶגַע, מלרע. ואפשר השתמשו בדרך זו גם לסמן ניגודים במקום ההטעמה, כגון חֹרֶשׁ, מלעיל – חוֹרֵשׁ, מלרע.

שיטות ניקוד מלאות נוצרו כנראה במאות השביעית והשמינית. ידועות לנו שלוש שיטות עיקריות: הטברנית, המקובלת עד ימינו, שרוב סימניה כתובים תחת האותיות; הארץ-ישראלית, שנוצרה כנראה בדרום ארץ ישראל; והבבלית, שנוצרה בבבל. שתי אלה סימניהן כתובים על האותיות. הן שימשו בעבר, ונמצאו הרבה כתבי-יד מנוקדים בהן, אך בימינו אין הם משמשות.

רוב סימני הניקוד הטברני משמשים לסימון התנועות, ומסתבר שהם משקפים את מבטא התנועות כפי שהיה נהוג בטבריה בתקופת בעלי המסורה. בעיקרו של דבר יש שבעה סימני תנועות: חיריק, צירי, סגול, פתח, קמץ, חולם, שורוק-קיבוץ. שורוק וקיבוץ אינן שתי תנועות, אלא שני סימנים לתנועת u. כאשר הכתיב היה מלא ו כתבו שורוק, כגון יָשׁוּבוּ (בראשית טו, טז), הוּכָּה (תהילים קב, ה); ואילו כאשר הכתיב היה חסר כתבו קיבוץ, כגון יָשֻׁבוּ (ירמיהו כד, ז), הֻכָּה (במדבר כה, יד).

סימנים נוספים השייכים למערכת הניקוד הם השווא, הדגש, ונקודת ההבחן של האות שי"ן. השווא הוא סימן דו-משמעי, והוא מורה על אפס תנועה (שווא נח) או על תנועה קצרה או חטופה (שווא נע). גם הדגש הוא סימן דו-משמעי, המורה על הכפלת עיצור (דגש חזק) או על ביצוע סותם של האותיות בגדכפ"ת (דגש קל). נקודת ההבחן של האות שי"ן משמשת להבחנה בין שתי דרכי ההגייה של האות הזאת.

שיטת הניקוד הארץ-ישראלי נהגה בארץ ישראל מן המאה השמינית ועד המאה האחת-עשרה בלבד, ואחר כך הפסיקו להשתמש בה. כתבי-יד מנוקדים בשיטה הזאת שרדו רק בגניזה, מקצתם קטעי מקרא ורובם כתבי-יד של פיוטים. גם בשיטה הזאת שבעה סימני תנועות, אבל ברוב כתבי-היד סימני הפתח והקמץ וכן הצירי והסגול משמשים בערבוביה, וכך משתקף בהם מבטא הדומה למבטא הספרדי ולמבטא העברית הישראלית בימינו.

שיטת הניקוד הבבלי נהגה בבבל ובמדינות הסמוכות לה החל במאה השמינית. ברוב המקומות חדלו להשתמש בה במאה השתים-עשרה, אך בתימן נמשך שימושה עד לפני כמאה שנה. היא נהגה בכל סוגי הספרות: במקרא, בחיבורים בלשון חכמים ובפיוט. בשיטת הניקוד הזאת משמשים שישה סימני תנועות. פתח וסגול הן תנועה אחת, ואין חטפים.

ביבליוגרפיה:

ישראל ייבין, "ניקודים", קובץ לשנת הלשון: לשוננו לעם מ-מא, התשמ"ט-התש"ן, עמ' 118-112.

תצלומים – ולכל אחד מהם כיתוב בן חמש או שש שורות:

סימן הקמץ בכתר – קו ונקודה – הגדלה של קטע מהכתר – ספונות יט, לוח ה, המילים "זמם רשע לצדיק" בלבד – בהגדלה (או כל מילה אחרת מן הכתר שיש בה שני קמצים).

חטף חיריק - תופעה מיוחדת בכתר – תצלומים מוגדלים – של תהילים יד פס' א – המילים השחיתו התעיבו.

סימני ניקוד שנותרו בלא אותיות – עדות לשיתוף הפעולה בין סופר ונקדן – שמוש לוח י בראש הספר

דוגמה לניקוד בבלי – יש כנראה אצל מורג – אין לפניי אנצ' מקראית כרך ה אחרי עמ' 848, לוח טז למעלה מימין.

דוגמה לניקוד ארץ ישראלי – אנצ' מקראית כרך ה, אחרי עמ' 848: לוח טז תצלום תחתון או לוח טו כל העמוד.

לראש הפרק

2.3 טעמי המקרא

טעמי המקרא, המלווים את הטקסט המקראי, ממלאים בו-זמנית שלושה תפקידים: (א) תפקיד מוסיקלי: הם משמשים מעין מערכת תווים להשמעת הטקסט בלחן מקובל, כשהוא נקרא במסגרת ריטואלית; (ב) תפקיד פונטי: הם מציינים את ההברה המוטעמת במילה, בהיותם בדרך כלל צמודים אליה; (ג) תפקיד פיסוקי-תחבירי: חלקם של הטעמים מתפקדים גם כסימני פיסוק, במערכת הייררכית של קיסרים, מלכים, משנים ושלישים, המחלקת את הפסוק בשיטה בינרית (=דו-חלקית) שוב ושוב, חלוקה לפנים מחלוקה, ומצביעה בדרך זו על קשרים תחביריים פנימיים בפסוק. השלכותיו של התפקיד השלישי על פרשנות הטקסט ברורות: כל פיסוק וכל חלוקה תחבירית מצביעים על דרך הבנה מסוימת של הכתוב, ואגב כך הם עשויים לכוון לפירוש מסוים ולדחות פירוש אחר.

אף על פי ששלושת התפקידים של טעמי המקרא מתממשים במערכת סימנים אחת משותפת, ניתן להתמקד בכל אחד מהם בנפרד. בקריאת המקרא, בייחוד בזו המשולבת בריטואל, בולטים בחשיבותם התפקיד המוסיקלי והתפקיד הפונטי של הטעמים. לא כך הוא בלימוד המקרא, שתכליתו הבנת הטקסט. כאן מצטמצם מקומו של התפקיד הפונטי, ואילו התפקיד המוסיקלי מפנה את מקומו לתפקיד הפיסוקי-התחבירי, שבו מרוכזת התרומה העיקרית של הטעמים לפירוש המקרא.

נעימת הקריאה בטעמים הנהוגה היום בבתי הכנסת שונה בפי בני העדות השונות: אשכנזים, ספרדים, בבלים, תימנים ועוד. נעימות קריאה שונות יש גם להזדמנויות שונות: נעימת קריאה לספרי התורה, נעימה לקריאת ההפטרות, נעימה לקריאה במגילת איכה וכיו"ב. אין לדעת באיזו מידה הקריאה הנהוגה היום משקפת את הקריאה העתיקה, אך מסתבר שכמה יסודות מאותה קריאה עתיקה נשתמרו גם בקריאה המקובלת היום

ביבליוגרפיה:

ישראל ייבין, "טעמים", קובץ לשנת הלשון: לשוננו לעם מ-מא, התשמ"ט-התש"ן, עמ' 124-119.

שמחה קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 29-13.

תצלומים – ולכל אחד מהם כיתוב בן חמש או שש שורות:

סימני טעמים מכתר ארם צובה – בהשוואה לסימנים מקבילים בדפוס – ייבין, המסורה למקרא, עמ' 158, 162, שני החלונות הקטנים. לצלם את המילים בהגדלה מתוך תנ"ך בראשית יט,ד (טיפחא) ובראשית כו, י (פשטא).

רישום תווים של קריאה בטעמי המקרא – מחניים 3, כסלו תשנ"ג, עמ' 70 ועמ' 71 למטה משמאל.

סימון החלוקות של הפסוק על פי שיטת פרלמן – מתוך אחת החוברות שפרסם מיכאל פרלמן.

לראש הפרק

2.4 הערות המסורה

השם 'כתר' (ומקבילו בערבית: 'תאג'") מציין כתב-יד של המקרא או של אחת מחטיבותיו (תורה, נביאים, כתובים) ובו ניקוד וטעמים.

נראה כי השם "כתר" היה בתחילה שמו הפרטי של כתב-יד מסוים של התנ"ך, הלוא הוא כתר ארם צובה הידוע. כך עולה, למשל, מדברי מסרנו של כתב יד ששון 1053, בן המאה העשירית, המצטט הערת מסורה, ומעיד על מקורהּ: "...ומצאנו אותם כמעשה המלמד הגדול אהרן בן משה בן אשר במעשיו במחזור המכונה באלתאג'". במאה החמש-עשרה מעיד רבי סעדיה בן דוד העדני, כי הספר שסמך עליו הרמב"ם "עדיין הוא היום במדינת צובה והיא חלב, ויסמוה אלתאג' (=וקורין לו 'הכתר').

אולם במשך הדורות נתרחב השימוש בכינוי 'כתר', והפך לכינוי כללי למצחף (ספר בכתב-יד) של מקרא. במיוחד נפוץ הכינוי 'כתר' בקהילת תימן. הכתרים נשמרו בקפדנות ובקדושה בקהילות יהודיות שונות. כך, למשל, היו בארם צובה ארבעה כתרים. השניים החשובים יותר הגיעו יחד לירושלים. שני חומשים נוספים אין יודעים מה עלה בגורלם, ויש סברה שהם שמורים עד היום הזה בידי שרידי הקהילה. בעיר דמשק היו שישה כתרים: כמה מהם נתגלגלו לירושלים. אחד מהם המכונה 'כתר דמשק' נכתב בספרד בשנת 1260, נתגלגל לבית הכנסת ח'וש-אל-באשא בדמשק, נגנב משם בשנת 1940, ונרכש לאחר שנים רבות באמצעות מתווכים בשביל הספרייה הלאומית בירושלים (מספרו כיום 790 40). כתר קדום עוד יותר, המכונה אף הוא 'כתר דמשק', הוא כתב-יד ששון 507 של התורה בן המאה העשירית, ואף הוא נרכש ומצוי בספרייה הלאומית.

בשנת תשס"א הגיעו לארץ עוד כמה כתרים, בידי יהודים שעלו מסוריה.

אמנון שמוש, הכתר – סיפורו של כתר ארם-צובה, ירושלים תשמ"ז, עמ' 21-19.

יוסף עופר, "כתרי התורה", קובץ לשנת הלשון: לשוננו לעם מ-מא, התשמ"ט-התש"ן, עמ' 111-105.

לראש הפרק

2.5 אהרן בן אשר

אהרן בן משה בן אשר היה אחרון בשושלת של חכמי מסורה, כמסופר בחיבור מסורה קדום: "אשר הזקן הדגול ז"ל, ואחריו היה בנו נחמיה ננפ"ש (=נוחו נפש), ואחריו היה משה בן נחמיה, ואחריו היה אשר בנו, ואחריו משה בנו יעני (=כלומר) משה בן אשר, ואחריו היה אהרן בנו יעני (=כלומר) בן משה. ודע כי זה אהרן בן משה בן אשר בן משה בן נחמיה בן אשר הזקן הגדול ז"ל היה אחרית השלשלת".

משפחת בן אשר פעלה בעיר טבריה, כעולה מן ההקדמה לספר דקדוקי הטעמים שחיבר אהרן בן אשר: "זה ספר מדקדוקי הטעמים שהחביר ר' אהרן בן אשר ממקום מעזיה הנקרא טבריה, אשר על ים כנרת מערבה".

מלבד הספר הזה יוחסו לאהרן בן אשר חיבורי מסורה נוספים, כגון רשימה של שמונים זוגות מילים מן המקרא השוות בהגייתן ושונות במשמען, הכלל על אותיות אוי"ה (כלומר אמות הקריאה אהו"י) הגורמות לפעמים לריפוי אותיות בגדכפ"ת במילה שאחריהן.

אהרן בן משה בן אשר הוא המסרן והנקדן של כתר ארם צובה, כנאמר בכתובת ההקדשה של הכתר (שנכתבה כמה עשרות שנים אחרי מותו):

זה המצחף השלם של עש'[רים] וארבעה ספרים שכתב אתו מרי ורבנא שלמה הנודע בבן בויאעא הסופר המהיר רוח ייי תניחנו, ונקד ומסר אותו באר הטיב המלמד הגדול החכם הנבון אדון הסופרים ואבי החכמים וראש המלמדים המהיר במעשיו המבין במפעליו היחיד בדורותיו מר רב אהרן בן מר רב אשר תהי נפשו צרורה בצרור החיים עם הנביאים והצדיקים והחסידים.

שמו של בן אשר סימל במשך הדורות את הנוסח המדויק ביותר והמוסמך ביותר של המקרא, ומסרנים ומדפיסים רבים שאפו להגיע אל הנוסח שקבע. וכך מעיד ר' מנחם די לונזאנו בן המאה השש עשרה בראש ספרו "אור תורה":

ונהגו כל ישראל בגלילות [=בארצות] האלו לסמוך על קריאת בן אשר, כאילו יצאה בת קול ואמרה: "בן אשר ובן נפתלי - הלכה כבן אשר".

במאה התשע עשרה היו חוקרים שהעלו את הסברה כי אהרן בן אשר היה קראי ולא רבני. אהרן דותן בחן את השאלה מצדדים רבים, ומסקנתו היא כי בן אשר היה רבני ולא קראי. לאחרונה העלה רפאל זר את השאלה מחדש, והביא ראיות חדשות.

ביבליוגרפיה:

א' דותן, ספר דקדוקי הטעמים לר' אהרן בן משה בן אשר, ירושלים תשכ"ז, עמ' 25-15.

אהרן דותן, 'האמנם היה בן אשר קראי?', סיני מא (תשי"ז), עמ' רפ-שיב.

רפאל זר, "ההיה מסרן הכתר רבני או קראי?", ספונות ח [כג], תשס"ג, עמ' 573-587.

לראש הפרק

2.6 בעלי מסורה אחרים

אמר אליהו בחור בהקדמה השלישית לספרו "מסורת המסורת": "בעלי המסורה היו למאות ולאלפים דור אחר דור כמה שנים, ולא נודע זמן התחלתם גם זמן חתימתם". קביעה זו נכונה גם במצב ידיעותינו היום: לא ידוע לנו דבר על אותם חכמים קדומים שעשו את העבודה העצומה המושקעת ביסוד הערות המסורה ובחיבורי המסורה. כמעט כל בעלי המסורה שנזכרו בשמותיהם נחלקו בפרטים של ניקוד והטעמה, וזמנם אפוא לא לפני המאה השמינית.

בהערות מסורה שונות, בגיליונות כתבי-יד או ברשימות מסורה, נמסרות קריאות שונות במקרא, בעיקר בשם מקורות עתיקים אלה: בעלי טבריה או טבריה; מחזור רבה או רובא; משה בן מוחה או משה מוחה; חביב בן פיפים; משה גמזוז, פינחס ראש הישיבה או פינחס סתם. האחרון הוא אולי הפייטן פינחס הכהן בירבי יעקב מכפרא, פרבר של טבריה, שנתגלו בגניזה עשרות מפיוטיו.

הידועים שבין חכמי המסורה הטברניים הם אהרן בן אשר ומשה בן נפתלי. חכמים אלה חיו במחצית הראשונה של המאה העשירית, ונחלקו בניקוד או בהטעמה של כמה מאות מילים במקרא. רשימה של המחלוקות ביניהם נערכה במאה האחת-עשרה בידי מישאל בן עוזיאל, וקרויה "ספר החילופים". ברשימה 867 מחלוקות ועוד 406 מקרים של "הסכמות", כלומר דעה משותפת של שני בעלי המסורה האלה המנוגדת לדעתם של בעלי מסורה אחרים.

כל החכמים שנזכרו עד כה הם חכמי מסורה מן האסכולה הטברנית. אולם חכמי מסורה היו לא רק בארץ ישראל, אלא גם בבבל. בכתבי-יד אחדים של המקרא באה רשימה של כמאתיים וחמישים חילופים בין מדינחאי – אנשי המזרח, כלומר חכמי בבל – ובין מערבאי, אנשי המערב, כלומר חכמי ארץ ישראל. החילופים האלה דנים בעיקר בכתיבת האותיות כגון: יהורם-יורם (מל"ב ח, טז) ובענייני הכתיב והקרי.

במסורה הבבלית נזכרו שמותיהם של רב ישי, רב שמואל, רב זנא, יהודה בר יחזקאל, בית ילתא ורב נחום בר רב אבא. ייתכן שכמה מהם הם מחכמי התלמוד, שעסקו גם בעניינים הקשורים בנוסח המקרא. כמו כן נזכרות הרבה אסכולות מסורה שפעלו בבבל: סוראי, נהרדעאי, מחוזנאי.

ביבליוגרפיה:

ישראל ייבין, המסורה למקרא, ירושלים תשס"ג, עמ' 120-114.

ישראל ייבין, "מתורתם של בעלי המסורה", טקסטוס ט (תשמ"א), עמ' א-כז.

לראש הפרק

2.7 חכמי המסורה המאוחרים

חכמי המסורה שקמו לאחר תקופת בעלי המסורה אינם עוסקים בקביעת הנוסח על פי קבלתם איש מפי איש, אלא על פי הערות המסורה שבגיליונות הספרים או שבחיבורים העצמאיים, וכן על פי כתבי-יד הנחשבים מדויקים, ובתקופה מאוחרת יותר: גם על פי מה שציינו גדולי חכמי הלשון שקדמו להם.

באיסוף המסורה ובקביעת נוסח המקרא עסקו רבים במשך הדורות: הן נקדנים ומדקדקים שעיקר עיסוקם בכך, הן חכמי תורה והלכה שעסקו במסורה בתוך שאר עיסוקיהם. יוזכרו כאן את אלה שתרומותיהם בשטח זה הן החשובות ביותר:

יקותיאל הנקדן בן יהודה (יהב"י; המחצית השנייה של המאה השתים-עשרה). ספרו "עין הקורא" מחזיק מבוא דקדוקי והערות לכל התורה ולמקצת המגילות.

מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה (הרמ"ה; 1244-1180 בקירוב). ספרו "מסורת סייג לתורה" עוסק בכתיבת אותיות התורה, ובעיקר בכתיב מלא וחסר, ונחשב לאחד מספרי המופת של המסורה.

מנחם המאירי (1306-1249). ספרו "קרית ספר" הוא בעל שני חלקים. הראשון עוסק בדיני כתיבת ספר תורה (הקלף, הדיו, השרטוט ועוד), והשני עוסק בכתיב התורה, בפרשיות, בכללי דקדוק ועוד.

מנחם די לונזאנו (סוף המאה השש-עשרה). ספרו "אור תורה" עוסק גם בכתיב וגם בענייני ניקוד וטעמים. עיקר עניינו תיקון שיבושים במהדורות הדפוס הנפוצות בימיו ("מקראות גדולות" שנדפסו בוונציה בשנת ש"ז ו"מקראות קטנות" שנדפסו בוונציה בשנת ש"ד).

ידידיה שלמה נורצי (ראשית המאה השבע-עשרה). ספרו "מנחת שי" (ששמו המקורי היה "גודר פרץ") הוא חיבור מקיף על התנ"ך כולו, הדן באותיות בניקוד ובטעמים, מסתמך על כתבי-יד עתיקים, על הרמ"ה ולונזאנו, ובעיקר על הערות המסורה. כמו כן ליקט ממאות ספרים בתחומי ההלכה, המדרש, הקבלה והפרשנות דרשות המורות על הכתיב והניקוד של המקרא. "מנחת שי" נדפס במהדורות רבות של המקרא עד ימינו, ונחשב לפוסק אחרון בענייני נוסח המקרא.

חכמים נוספים שעסקו במסורה ובנוסח המקרא הם יחיא צאלח (תימן, 1805-1715); שלמה דובנא בעל "תיקון סופרים" (1813-1738), וולף היידנהיים (רוו"ה; 1832-1757) ויצחק זליגמן בער (1897-1825).

מן הראוי לציין כי כל החכמים שנזכרו בסעיף הזה לא הכירו את כתר ארם צובה, לפי שפעלו במקומות מרוחקים מן העיר חלב בסוריה שבה נשמר הכתר.

ביבליוגרפיה:

ישראל ייבין, המסורה למקרא, ירושלים תשס"ג, עמ' 120-114.

לראש הפרק

2.8 המסורה והדקדוק

המסורה והדקדוק העברי עוסקים שניהם בתיאור העברית המקראית, בצורות השונות של המילים ובניקודן. מבחינה היסטורית קדמה המסורה לדקדוק. ראשית פעולתם של בעלי המסורה חוזרת לתקופות קדומות, ועדויות לניצני עשייה מסרנית מצויות כבר בתלמוד ובמדרשים. לעומת זאת, פעילותם של המדקדקים העבריים החלה בהשפעת הדקדוק הערבי, בעיקר מן המאה העשירית ואילך.

גישותיהן של המסורה ושל הדקדוק אל הטקסט המקראי הן שונות לחלוטין, ולעתים מנוגדות: בעוד הדקדוק מתכונן בטקסט כמכלול ומבקש בו את התופעות הסדירות המשותפות לכל חלקיו, כדי לנסחן במערכת של כללים, המסורה נותנת עיניה בפרטים ומבקשת בהם את המיוחד והיוצא דופן, את הבלתי סדיר והנדיר. הדקדוק מנסה להכליל על פי הרוב ואת המיעוט הוא מוציא מן הכלל ולעתים מושך ידיו ממנו, ואילו המסורה מרכזת את כל עניינה בחריגים. המדקדק רואה את היער כולו, המסרן מבקש את העצים היחידים.

אולם למרות הדבר הזה, ניתן למצוא בספרות המסורה הבחנות של דקדוק, והבחנות אלה קדומות הן, עוד טרם המגע עם הערבית ועוד טרם יצירתו של הדקדוק הערבי.

הנה שתי דוגמות של ניצני דקדוק ותפיסות דקדוקיות ביצירתם של בעלי המסורה:

המסורה של כתר ארם צובה ביחזקאל טז, לט מוסרת: "אוֹתָךְ י"ו מל' (=מלא) לשון נקבה"' ומפרטת את שישה עשר הפסוקים שבהם המילה אוֹתָךְ בלשון נקבה נכתבת בכתיב מלא (בניגוד למקרים שבהם אותה המילה נכתבת בכתיב חסר: אֹתָךְ). הערת מסורה אחרת הבאה במסורה הקטנה של הכתר בשופטים יג, טו ("ויאמר מנוח אל מלאך ה': נעצרה נא אוֹתָךְ"), מתייחסת אף היא למילה אוֹתָךְ, ומוסרת "ט' מל'[א] לשון זכר", שהרי גם צורת ההפסק של הזכר היא אוֹתָךְ. המסרנים ידעו אפוא להבחין בין זכר ונקבה ולהשתמש במונחים הדקדוקיים המתאימים לשם כך. במקרה הזה הפרידו המסרנים את הדיון בלשון זכר ובלשון נקבה, כנראה כדי להקטין את מניין החריגים ולהקל על המשתמש במסורה. יש להעיר כי במקרים רבים אחרים אין המסורה מבחינה בין צורות דקדוקיות שונות כגון זכר ונקבה, יחיד ורבים, וכוללת את כולם בדיון משותף על הכתיב המלא והחסר.

בסופם של כתבי-היד המקראיים באים לפעמים קבצים של "דקדוק המסורה". כמה מן הפרקים האלה מחזיקים תיאורים מערכתיים כוללים של אותיות השפה העברית ותכונותיהן הגרפיות והפונטיות, ושל תהליכי המחשבה, הדיבור והכתב. הנה לדוגמה קטע כזה, מתוך ילקוט המסורה שהיה בסוף כתר ארם צובה ואבד, אבל העתקים שלו נשתמרו ברשימותיו של פרופ' משה דוד קאסוטו ובארכיונו של המדקדק וחכם המסורה יצחק זליגמן בער. לשונו של הקטע קשה, וביאור מדויק של כל ביטוי דורש עיון רחב ואין מקומו כאן. אבל כל קורא יוכל להתרשם מן הלשון הנשגבה והמרוממת ומן ההסתכלות הכוללת על הלשון העברית:

אֵילּוּ תּוֹלְדוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁתָּיִם

אֲפִידַת שִׁמּוּשׁ הַכֹּל / בְּדִיבּוּר אֲמִירַת כֹּל / לֹא לְהוֹסִיף יָכוֹל / עֲלֵיהֶם סָכָל.

וְיִשּׁוּבָם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם / חֲקוּקוֹת עַל לוּחוֹתַיִם / מֵהֶם כְּפוּלוֹת בְּכִפְלַיִם / בִּכְתָב וּבְדִיבּוּר שְׂפָתָיִם.

וּמֵהֶם אַרְבָּעָה בִּרְשִׁימָה / מַעֲמִיקִים לִתְהוֹמָה / וְאֶחָד תָּלוּל לָרוֹמָה / וְעוֹמֵד בְּזִיקּוּף קוֹמָה.

וּמֵהֶם שְׁלֹשָׁה מוּפְלָאִים / בַּתַּרְשִׁישׁ מְמוּלָּאִים / וּבַפָּז מְסוּלָּאִים / מְלָכִים צוֹפִים וְדָאִים / מִשְּׁלָשְׁתָּם יַחַד לְהַתְאִים / כָּל גְּלוּיִם וּמֻחְבָּאִים / יְדֵיהֶם בַּכֹּל כַּפְּרָאִים / הוֹלְכוֹת וּבָאִים.

וּמֵהֶם שִׁבְעָה כְּפוּלִים בַּלָּשׁוֹן / נִנְאָמִים בְּיוֹפִי לַחֲשׁוֹן / בְּבֵית בְּלִיעָה וְשָׂפָה וְלָשׁוֹן / וְשִׁבְעָה עוֹמְדִים בְּרִגְשׁוֹן.

וּמֵהֶם שְׁנֵים עָשָׂר / מִתְלַחֲמִים עִם כָּל בָּשָׂר / לְכָל אֶחָד נָגִיד וָשָׂר / בְּדַעַת וְחָכְמָה וּמוּסָר.

וּמִסְפַּר כּוּלָּם עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אוֹת / וִיסוֹדָם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹת / מוֹתְחוֹת וְכוֹפְפוֹת / וַחֲמִשָּׁה עֲדוּפוֹת.

וּבָחַר אֱלֹהֵינוּ בַּתּוֹרָה וּבַכְּתָב / וּבְחָכְמָה פֵּירֵשׁ אוֹתוֹתָיו / בִּדְבָרָיו וְצֵירוּף מִלּוֹתָיו / וַחֲסֵרָיו וִיתֵרוֹתָיו / וְכוֹתַבְתָּיו וּפְסוּקוֹתָיו / וּטְעָמָיו וּנְקוּדּוֹתָיו.

וּבְחָכְמָה הִקְבִּיעַ / לֵב מַבִּיעַ / כְּנַחַל נוֹבֵעַ / וְהַגָּרוֹן בַּחֵיךְ / וְהַחֵיךְ בַּלָּשׁוֹן / וְהַלָּשׁוֹן בְּנִיב שְׂפָתַיִם / וּשְׂפָתַיִם וְהַפֶּה מַגִּידִים עִנְיְנֵי הַכְּתָב / וְהַכְּתָב בְּתֵיבוֹת / וְהַתֵּיבוֹת בְּאוֹתוֹת / וְהָאוֹתוֹת בַּחֲרִיתָה / וַחֲרִיתָה בִּנְקוּדּוֹת / וְהַנְּקוּדּוֹת בְּשֵׁמוֹת / וְשֵׁמוֹת בְּפֵירוּשׁ / וְהַפֵּירוּשׁ בְּעִנְיָין / וְהָעִנְיָן בְּצֵירוּף הַשֵּׂכֶל.

ביבליוגרפיה:

אהרן דותן, "מן המסורה אל הדקדוק", לשוננו נד (תש"ן), עמ' 168-155.

יוסף עופר, "מגבשי המסורה השונים ויחסם לדקדוק", בתוך: מ' בר-אשר (עורך), פרקים בעברית לתקופותיה - אסופת זיכרון לשושנה בהט, ירושלים תשנ"ז, עמ' 69-51.

לראש הפרק